יש עדיין לא מעט אנשים בעולם שסופרים קלוריות בתור שיקול ראשי בבחירות ה״מה לאכול״.
בשביל להבין פספוס עקרוני בגישה הזאת, בואו נדבר רק לרגע על ה״קלוריה״.
קלוריה זאת כמות של אנרגיה, והדרך למדוד את כמות הקלוריות ברכיב מזון מסויים היא לשרוף אותו במכשיר שנקרא ״קלורימטר״ ולמדוד כמה אנרגיה נפלטת.
הקלורימטר הוא מכשיר באמת חמוד ואמין, אבל מה ? הוא לא בזוגיות, אין לו ילדים, הוא מתאים לעבודה שלו לחלוטין, מחלות אין לו והחותנת שלו דבש אורגני.
בקיצור, קלורימטר הוא לא בנאדם.
כל מה שאכפת לקלורימטר זה כמה אנרגיה יש בחומר וזה ממש לא מעניין אותו ממה היא עשוייה.
לא כך העניין עם אוכל. אוכל זאת שפה והחומרים השונים הם המילים, המשפטים והסגנון.
אם אקח כפית סוכר, או ירקות עם אותה כמות של קלוריות בדיוק, התגובה של הגוף תהיה שונה לחלוטין מבחינה מטבולית למרות שכמות הקלוריות זהה.
התאים שלנו מכילים מחשבי על אולטרה-רובוטיים מולקולריים ברמת המדע הבדיוני, שקרויים בשם התמים והעממי ״אנזימים״. האנזימים האלה יודעים לחוש ולחשב את הנוכחות והריכוז של נוטריינטים מסויימים ושאר חומרים, ולהוציא החלטות במגוון נושאים מכריעים בחיי התא. חיים ומוות למשל. התא יכול להגיע להחלטות שונות מאוד גם אם מספר הקלוריות זהה.
התאים שלנו מגיבים באופן ספציפי להרכב הקלוריות ולא רק למספרן.
את תעשיית המזון זה דווקא די משמח שתשאיר את העניין שלך במספר הקלוריות ותעזוב את האיכות במנוחה…
ספר מעולה במיוחד שמספר על מזון מרמת התא ועד רמת הפוליטיקה המטורפת של תעשיית המזון והתרופות הוא ספרו של פרופ׳ רוברט לוסטיג Metabolical, ואני ממליץ עליו בחום !
קישור לספר:
https://www.amazon.com/Metabolical-Processed-Nutrition-Modern-Medicine/dp/0063027712
בקיצור, כאשר אנחנו סופרים קלוריות בלי להתחשב במקורן זה בערך כמו לא להבדיל בין ״תעיף את התחת המזויין שלך לשם !״ לבין ״האם תוכל בבקשה ללכת לשם ?״
עניין של שפה.
